ביהמ"ש העליון ביטל ההחלטה לשחרר את מאיר אברג'יל למעצר בית

1.            זהו ערר שהוגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) בב"ש 5369/08 מיום 11.1.09 ומיום 21.1.09, בהן קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בכפוף לתנאי שחרור שונים שנקבעו.

           היועץ המשפטי לממשלה עותר בערר זה לבטל את החלטת השחרור שנתקבלה בעניינו של המשיב, ולהורות במקומה על מעצרו עד למתן החלטה בעתירה התלויה ועומדת להסגרתו לארה"ב ביחד עם אחרים.

רקע

2.            ביום 23.7.08 הוגש נגד המשיב ואחרים בארה"ב כתב אישום בגין עבירות של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה; קשירת קשר לביצוע סחיטה; סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה; סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי איומים; קשירת קשר להלבנת הון; וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורן בפעולות בלתי חוקיות.

           ביום 24.8.08 הגישה ארה"ב בקשה לעצור את המשיב ואחרים לצורך הסגרתם אליה בהתאם לאמנת ההסגרה בין ישראל לארה"ב, ועל-פי אמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בינלאומי.

           ביום 20.10.08 הוגשה בקשת הסגרה על-ידי רשויות ארה"ב למשרד המשפטים הישראלי בעניינו של המשיב. בצד הבקשה בעניינו של המשיב, הוגשה בקשת הסגרה ביחס לארבעה מבוקשים נוספים הקשורים, על-פי הנטען, לאותה פרשה, ולפרשות אחרות.

3.            המשיב נעצר בישראל ביום 24.8.08 על-פי סעיף 6 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה). מעצרו הוארך מעת לעת עד ליום 30.10.08. ביום זה הוגשה העתירה להסגרה, ואליה נתלוותה בקשה למעצר המשיב והאחרים על-פי סעיף 5 לחוק ההסגרה. ההחלטה נשוא הערר מתייחסת לבקשת המעצר אשר הוגשה על-ידי המדינה ביחס לכל מבוקשי ההסגרה.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.            בית המשפט המחוזי בדונו בבקשת המעצר בחן בהרחבה את חומר הראיות שהוגש לצורך הליך ההסגרה. הוא ניתח את הפרשות השונות, והגיע למסקנות ביחס לחומר הראיות בנוגע לכל אחת מן הפרשיות הנדונות. בצד הערכת הראיות, דן בית המשפט בעילות מעצר ביחס לכל אחד ממבוקשי ההסגרה, והמשיב בכללם. בעקבות ניתוח שערך, הגיע בית המשפט למסקנה כי שניים ממבוקשי ההסגרה - יצחק אברג'יל (להלן - אברג'יל) וששון בראשי (להלן - בראשי) ייעצרו עד תום הליכי ההסגרה, ואילו המשיב בענייננו וישראל אוזיפה (להלן - אוזיפה) ישוחררו בתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב למעורבותו בעבירות של הלבנת הון, סחיטה ואיומים, וכן קיים חשד כי עמד בראש ארגון פשיעה. עוד קבע, כי למשיב עבר פלילי, והוא ריצה עונשי מאסר במדינות שונות. הוא קבע עוד כי קיים לגביו חשש להימלטות. יחד עם זאת, קבע כי נוכח התשתית הראייתית בעניינו של המשיב שאיננה איתנה דיה, הורה על חלופת מעצר בית עם איזוק אלקטרוני, פיקוח ערבים, ערבויות כספיות גבוהות ועיכוב יציאה מן הארץ (פסקה 45 להחלטה).

טיעוני הצדדים

5.            היועץ המשפטי לממשלה קיבל את דין החלטת השחרור ביחס לאוזיפה. לא כן בענין המשיב, ומכאן הערר. עיקר טענתו של ב"כ היועץ המשפטי היא כי תשתית הראיות גם כפי שתוארה בהחלטת בית המשפט הינה איתנה ומוצקה, ועונה לרף הראייתי הנדרש למעצר לצרכי הסגרה. לכך מצטרף חשש ממשי להימלטותו של המשיב, המהווה שיקול בעל משקל מיוחד בהליך מעצר לצורך הסגרה. נטען, כי על-פי קביעות בית המשפט קמא, קיימת תשתית ראייתית לפיה אברג'יל והמשיב עמדו בראש ארגון פשיעה בעל מבנה היררכי שבו השניים, שהם אחים, שימשו בתפקידי הנהגה, ופיקחו על פעילות הארגון. בנוסף לכך, קיימת תשתית ראייתית לפיה המשיב נטל חלק בביצוע עבירות של הלבנת הון, סחיטה ואיומים (פסקאות 28 ו-45 להחלטת בית משפט קמא). אשר לעילות המעצר, כפי שנקבע בהחלטה, קיים חשש להימלטותו של המשיב, ונוכח התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה במסגרת אמנת ההסגרה בינה לבין ארה"ב, יש לשים דגש מיוחד על גורם זה כדי למנוע חשש לסיכול הסגרתו של המשיב למדינה המבקשת, אשר יגרור אי-קיום חובתה של ישראל לשתף פעולה בהבאת נאשמים לדין במדינה המבקשת. על רקע קביעות אלה, טוען ב"כ היועץ המשפטי, דין המשיב להיעצר עד תום הליכי ההסגרה, ושגה בית המשפט כאשר הורה על שחרורו.

6.            סניגוריו של המשיב לא חלקו בטיעוניהם על ניתוחו של בית משפט קמא את חומר הראיות, ולא השיגו על המסקנות שהסיק מניתוח זה. עם זאת, לטענתם, אין לקבל את הגישה המשתקפת מטיעוני המדינה לפיה בענייני מעצר לצורך הסגרה מוסטת נקודת האיזון, המקובלת בהליכי מעצר רגילים, ממתן הגנה מירבית לערך חירותו של העצור אל עבר הדגשת-יתר של אינטרס מדינת ישראל להבטיח מפני הימלטותו, כדי לאפשר היענות לבקשת ההסגרה של המדינה המבקשת. לגישתם, גם בתחום דיני המעצר לצורך הליכי הסגרה חלים עקרונות היסוד של דיני המעצרים הכלליים, המחייבים מתן הגנה מירבית לעקרון חירותו של מבוקש ההסגרה. לפיכך, מקום בו ניתן להגשים את מטרת המעצר בשחרור בחלופה, יש להעדיף חלופה זו על פני מעצר ברוח עקרונות חוקתיים כלליים החלים ככלל בכל הליך מעצר באשר הוא. כן נטען, כי גם בארצות הברית שהיא המדינה מבקשת ההסגרה במקרה זה, אין נוהגים כיום בפרקטיקה השיפוטית לעצור אדם לצורך הסגרה אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות, והשחרור בערבות בהליכי הסגרה הפך במהלך השנים לשמש הכלל הנוהג, בעוד המעצר מופעל כחריג (Bassiouni, International Extradition: U.S. Law: and Practice (3 ^rd ed) pp. 693-4).                                                                                                              

7.            בטיעונים משלימים נרחבים שהוגשו על-ידי ב"כ המשיב, עו"ד פלדמן ביום 29.1.09, ניתח הסניגור את ההתפתחות שחלה בפסיקה האמריקאית בסוגיית המעצר בהליך ההסגרה. הוא הציג פסיקה וכתיבה מקצועית בארה"ב, המתארת את נטיית בתי המשפט בחיי המעשה לשחרר בערובה עצורים בהליכי הסגרה תוך סטייה מן הפסיקה הישנה בפרשת רייט ( Wright v. Henkel 190 US 40 (1903)), אשר הניחה כי בהליכי הסגרה המעצר הוא הכלל, ואילו השחרור הוא חריג. לסטייה מנקודת מוצא זו, אוזכרו Parretti v. U.S. 122 F 3 ^rd. 758, 786 (9 ^th Cir. 1997); פרשת In re Mitchell 171 F 289 (C.C.S.D.N.Y. 1909), מפי השופט Learned Hand; U.S v. Smyth, 795 F Supp. 973 (1992); וכן המאמרים: R. Iraola, " The Federal Common Law of Bail in International Extradition Proceedings" 17 Ind. Intl. & Comp. L. Rev. 29, 40 (2007); Weil, " Extradition Law at the Crossroads: The Trend Toward Extending Greater Constitutional Procedural Protections to Fugitives Fighting Extradition from the U.S." 19 Mich. Intl. L. 729 (1998)).                                                                         

           ההגנה טענה עוד, כי יש ללמוד מן ההתפתחות האמריקאית, על דרך קל וחומר, כי כך יש לנהוג גם בישראל. בעוד שבארה"ב לא ניתנה הגנה חוקתית סטטוטורית מיוחדת מפני הסגרה, הרי בישראל, מכוח סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתנה הגנה מפורשת כזו. היא הנותנת, כי הכלל בישראל צריך להיות שחרור ממעצר והחריג לו - מעצר, לא רק בהליכים פליליים פנים-ארציים אלא גם בהליכי הסגרה.

8.            מוסיפים באי-כוח ההגנה וטוענים, כי כאשר מדובר במבוקש הסגרה שתשתית הראיות ביחס אליו חלשה, וכאשר תנאי השחרור כוללים ערבויות כבדות שיש בהן כדי להבטיח באורח סביר את קיום תנאי השחרור ואת מימוש התחייבויותיה של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, כי אז יש לקיים את החלטת השחרור.

9.            במקרה זה נטען, כי מדובר במשיב שהראיות בעניינו מצביעות, לכל היותר, על מעורבות מצומצמת ושולית ביותר בארגון המתואר כארגון פשיעה. הראיות מצביעות על נגיעה חלקית בלבד שלו בפרשת גביית חובות של שניים בלבד מכלל החייבים שעניינם נדון בפרשת הראיות הכוללת. כמו כן, בשיחות המוקלטות בענין זה - שהן הראיות היחידות המערבות ישירות את המשיב בפעולות גביית חובות - אין מילות איום ואלימות. לאור קלישות הראיות והאישומים נגדו, סכנת ההימלטות של המשיב אינה גדולה, ולפיכך באיזון הכולל, יש לקיים את החלטת שחרורו מן המעצר, אותה קיבל בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי עמדת המדינה מפלה בין המשיב לבין אוזיפה שלא כדין. אוזיפה גם הוא מבוקש הסגרה, מואשם בארה"ב בעבירות סמים חמורות, וחרף זאת שוחרר מהמעצר בתנאים על-פי החלטת בית משפט קמא. המדינה לא הגישה ערר בעניינו, וקבלה על עצמה את דין החלטת השחרור. נטען, כי אין לקבל את גישת המדינה, המפלה בין אוזיפה לבין המשיב לענין המעצר בהעדר הצדקה עניינית לכך. עוד נטען, כי למשיב בעיה רפואית, וראוי לראות בכך חיזוק להצדקת שחרורו בתנאים.

המסגרת החקיקתית

10.         סעיף 5 לחוק ההסגרה קובע:

" מעצר לאחר עתירה